הציור הזה של דוד ריב (נוף עירוני בת״א, אקריליק על לוח עץ, 80×60), הוא אחד הראשונים אצלי באוסף. הוא ברשותי כבר 15 שנה והוא ״הגיע״ אליי עוד כשהייתי סטודנט ב״בצלאל״ (!) בצורה קצת יוצאת דופן ובעיקר – הודות לעיר ירושלים עצמה, ש״הורידה״ לי את הציור משמיים, אם כי בעקיפין. וזה סיפור המעשה:
השנה היא 2005 ואני סטודנט שנה ג׳ במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בין התרגילים, ההגשות וחיי הסטודנטים גם עבדתי (בשביל כסף כיס, כמה שעות בשבוע) אצל סוחר אמנות ירושלמי ידוע בעל עין מצוינת וחוש הומור עוד יותר מצוין, בגלריה שהיתה ממוקמת אז בשכונת רחביה, במלון מול כיכר צרפת. אמנם מכירות לא היו ועדיין אינן הצד החזק שלי, אבל הגעתי עם ידע עצום שמצא חן בעיניו, וככה יצא שביליתי כמעט 3 שנים בין המוני יצירות יקרות ערך ויפהפיות (שלעולם לא אוכל לרכוש) של לודביג בלום, משה קסטל, שמואל חרובי, ראובן רובין, נחום גוטמן וחפצי ״בצלאל״, שהיו באות והולכות בקצב מסחרר. אין מה לומר – שם השתלמתי בבית הספר לאמנות של החיים עצמם, בעבודת שטח אינסופית שהיתה גם כיף גדול.
בבוקר ירושלמי גשום אחד, שעה שאני הולך עם התיקייה הנצחית של תלמידי תקש״ח לטרמפ הקבוע שלי ל״בצלאל״, ותוך כדי שאני חולף על פני רחוב קינג ג׳ורג׳ בואכה דרך עזה – פתאם מולי, בגשם הניתך, אני רואה אותו וקופא. מישהו השליך לרחוב בד ישן, שהיה כבר ספוג במים, נתון במסגרת גבס ישנה בעלת פיתוחים, שאני מזהה במהירות כסגנון המסגרות שהיה מקובל בארץ בשנות ה-50.
לקח לי עוד שניה להגיע לשם, ושניה נוספת להפוך את המסגרת ולהבין שאני מחזיק ביד ציור שמן אופייני של שמואל חרובי משנות ה-40 (שמחיריו בתחילת שנות האלפיים נסקו פתאום לאלפי דולרים) – מראה ירושלים ועצי זית, שלם, חתום, ובמצב מזעזע. חטפתי אותו וטסתי חזרה בגשם הכבד הביתה, לדירה השכורה ברחוב הקרן הקיימת לישראל, תוך כדי שאני מסמס ביד השנייה לחברתי חגית ענתבי שאני מבריז מהשיעור הראשון ושלא יבואו לאסוף אותי בטרמפ. סהדי במרומים שזו הפעם האחת והיחידה שהברזתי במתכוון משיעור בבצלאל.
הגעתי הביתה ללא נשימה, ייבשתי את הציור במגבת וניקיתי אותו כמיטב יכולתי מהרפש והבוץ שדבקו בו. בהתחלה לא חששתי במיוחד, מכיוון שציורי שמן עמידים למים, ומי שמתמצא יודע גם שהרטבה (מידתית) של הבד אפילו עוזרת למתיחתו מחדש של הציור על גבי המסגרת. אבל לחרדתי – משייבש הציור לגמרי והוסר הלכלוך – הבנתי שמדובר היה כבר ממילא בציור הרוס, מתקלף, שפרטים רבים מהנוף הירושלמי שבו היו חסרים. נתקפתי אכזבה נוראית וכפולה כי גם הפסדתי שיעור חשוב של עדי שטרן ב״בצלאל״, וגם התגמול הכספי הנאה שדמיינתי לעצמי עבור ציור שמן מקורי של שמואל חרובי התפוגג בין ידיי האוחזות במגבת. נדמיתי לעצמי כמטורף פתטי ובעיקר מטופש להחריד.
אבל רצה המקרה ובאותם הימים ממש הגיע לגלריה שבה עבדתי, שהתמחתה כזכור ביצירות אמנות ישראליות ״קלאסיות״ ובורגניות בטעם טוב, דווקא הציור הזה של דוד ריב. הוא היה תקוע שם כמו נטע זר לגמרי, עם התל אביביות הקשוחה שלו, עבודת המכחול האגרסיבית והאסתטיקה שמפלרטטת עם ״דלות החומר״, בין כל הראובנים, הנחום גוטמנים והלודביג בלומים שהיו תלויים מסביב במסגרות זהב. לאחר מחשבה קצרה אזרתי אומץ ונשאתי לגלריה את שרידי מה שנשאר מציור השמואל חרובי שלי (שלשמחתי החתימה בו היתה שלמה ותקינה, וזה מה שהיה חשוב) – הראיתי אותו לבעל הגלריה, והתחלפנו בו במקום.
היצירה של דוד ריב נמצאת אצלי מאז.
ומה עלה בגורל הציור ההרוס והמתקלף של שמואל חרובי אתם שואלים? הוא נשלח לטיפולה המסור של רסטורטורית מקצועית, שוקם, התמלא צבע, חיים ונופים ירושלמים רומנטיים, ונמכר תוך כמה שבועות בכמה אלפי דולרים לתיירים יהודים אמריקאיים מחו״ל.
