משולחן הכתיבה

אני מתרגש לשתף שזכיתי להגשים חלום (בהקיץ), ולהוציא לאור מחדש את ספרו הנשכח של פרופ' בוריס שץ – ירושלם הבנויה : חלום בהקיץ את המהדורה החדשה של הרומן האוטופי של בוריס שץ ערכתי במשך השנתיים האחרונות, והוא יוצא בדיוק כפי שתכננתי, בשנת המאה שלו, 1924-2024, במהדורה חגיגית, מבוארת ומעוצבת לעילא (עיצוב: נעמה טוביאס, גיא לוי), בהוצאת רסלינג היוקרתית.     ירושלם הבנויה: חלום בהקיץ הוא ספר אוטופי מדע בדיוני, שכולל גם רומן אהבה דרמטי, והוא ספרו החשוב ביותר של בוריס שץ – אבי האמנות העברית בארץ ישראל ומייסד בית הספר לאמנות ״בצלאל״ בירושלים. ברומן האוטופי שלו פורש שץ חזון עתידני של ארץ ישראל

מוזיאון פומפידו לאמנות מודרנית בפריז, מהחשובים בתחום בעולם, עורך תערוכה מקיפה וחלוצית בתחומה לאמן הישראלי הלא ידוע בארצנו, אבל החשוב ביותר בפריז ובוילנה (מקום הולדתו) – משה רביב-וורובייצ׳יק (1904-1995) שבפריז ידוע בשם שבחר לעצמו – Moi Ver. וורובייצ׳יק היה צלם, צייר, מעצב גרפי וטיפוגרף, אמן רב-תחומי אמיתי עשרות שנים לפני שהמושג בכלל נכנס לשימוש הרחב. היה לי הכבוד לקחת חלק בכתיבת מאמר לתערוכה ולקטלוג שהוציא הפומפידו באפריל 2023, לרגל פתיחת התערוכה "Moi Ver". (התערוכה מוצגת עד סוף אוגוסט 2023). זה עדיין נראה לי קצת כמו חלום – שחוקר אמנות ועיצוב עצמאי מישראל יהיה מעורב בפרויקט מוזיאלי כזה. כנראה שצירוף נסיבות

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג ״חתכי נעורים: ההדפסים המוקדמים של ליאו רוט״וליווה את התערוכה באותו שם, שהוצגה בגלריה חנינא בנובמבר 2018. התערוכה הוצגה שוב בסדנת ההדפס בירושלים בשנת 2020, וכן בגלריית האטליה של ליאו רוט בקיבוץ אפיקים, בפברואר 2023אוצר: יקיר שגב בן 18 היה ליאו רוט (יליד הכפר טיסמניצה בפולין, כיום אוקראינה) כשהשלים בגרמניה את יצירתו המוקדמת ששרדה משם.1 השנה הייתה שנת 1932, וליאו רוט כבר היה אמן צעיר שחתום על יצירת ביכורים גרפית – אוגדן של שלושים הדפסים בחיתוך לינוליאום, שכעת רואה אור במהדורה חדשה, שמונים ושמונה שנה לאחר יצירתו. האוגדן של חיתוכי הלינוליאום המוקדמים – שנקרא בשם החידתי Tarawa

הרבה ממי שדיברו איתי בשנים האחרונות על אמנות ישראלית ואספנות ועבודות על נייר – נאלצו להאזין שוב ושוב (וזה המקום לבקש סליחה) לחוסר הנחת שלי מרישומי טושים על נייר. אז חשבתי שנפתח את זה כאן לדיון. לכאורה טושים זה כלי רישומי נפלא, ואני מדבר גם מניסיון מעשי: מדיום פשוט ורגיש, שנענה לכל תגובה ורטט של היד. אפשר לחשוב עליו כעל ממש אקסטנציה של היד (במושגים מק׳לוהנים) בעלת מנעד אינסופי של קוים וכתמים שתמיד מייצרת גם הפתעות. ובאמת, באמנות הישראלית – גם בעבר וגם כיום – ישנם אמניות ואמנים שעובדים עם המדיום של הטושים ברצינות ובוירטואוזיות, גם בשחור בלבד וכמובן גם

הציור הזה של דוד ריב (נוף עירוני בת״א, אקריליק על לוח עץ, 80×60), הוא אחד הראשונים אצלי באוסף. הוא ברשותי כבר 15 שנה והוא ״הגיע״ אליי עוד כשהייתי סטודנט ב״בצלאל״ (!) בצורה קצת יוצאת דופן ובעיקר – הודות לעיר ירושלים עצמה, ש״הורידה״ לי את הציור משמיים, אם כי בעקיפין. וזה סיפור המעשה: השנה היא 2005 ואני סטודנט שנה ג׳ במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בין התרגילים, ההגשות וחיי הסטודנטים גם עבדתי (בשביל כסף כיס, כמה שעות בשבוע) אצל סוחר אמנות ירושלמי ידוע בעל עין מצוינת וחוש הומור עוד יותר מצוין, בגלריה שהיתה ממוקמת אז בשכונת רחביה, במלון מול כיכר צרפת. אמנם