הרבה ממי שדיברו איתי בשנים האחרונות על אמנות ישראלית ואספנות ועבודות על נייר – נאלצו להאזין שוב ושוב (וזה המקום לבקש סליחה) לחוסר הנחת שלי מרישומי טושים על נייר. אז חשבתי שנפתח את זה כאן לדיון.
לכאורה טושים זה כלי רישומי נפלא, ואני מדבר גם מניסיון מעשי: מדיום פשוט ורגיש, שנענה לכל תגובה ורטט של היד. אפשר לחשוב עליו כעל ממש אקסטנציה של היד (במושגים מק׳לוהנים) בעלת מנעד אינסופי של קוים וכתמים שתמיד מייצרת גם הפתעות.
ובאמת, באמנות הישראלית – גם בעבר וגם כיום – ישנם אמניות ואמנים שעובדים עם המדיום של הטושים ברצינות ובוירטואוזיות, גם בשחור בלבד וכמובן גם בצבע. אפילו מהמקבץ הקטן והאקראי שברשותי שאספתי כאן, אפשר לראות בעבודות הרישום בטוש את הורסטיליות הנפלאה ואת כתב היד האישי שתמיד נחשף.
תראו את הרישומים של לודוויג שוורין, דוד הנדלר, מרסל ינקו, אהרן כהנא, מנשה קדישמן (שקיבלתי היום), מירית כהן, אודרי ברגנר, שרון פדידה (בצילומים), וכמובן את העבודות המוכרות של אמניות ואמני הטושים (רשימה חלקית בלבד): דב פייגין, נעמי סימן טוב, אביבה אורי, רות שלוס, דיאנה קוגן, גליה הילי פסטרנק ונורית דוד (שלא מיוצגות כאן), שמשלימות פסיפס היסטורי שלם. אולי זה אפילו שווה עוד תערוכה מעבר לתערוכות ה״טושים״ הקבוצתיות הקטנות שהיו לאחרונה במוזיאונים ובגלריות. (וזה עוד לפני חבורות הטושים של המאיירים הנהדרים שפועלים היום, שבכלל מרחיבים את שדה הפעולה של המדיום הזה).
אבל – והנה אני מגיע לחוסר הנחת:
מדובר במדיום מודרני שעלול להתברר כבעל אורך חיים קצר, קצר מדי בשביל יצירות אמנות שראויה להישמר עבור הדורות הבאים. כידוע למודרנה, על כל הישגיה הטכנולוגיים, תמיד יש צד אפל של אינסטנט והיצמדות לכאן ועכשיו, ששוכח שאמנות אמורה אולי להיות גם בעלת משמעות תרבותית לתקופות הבאות.
ובאמת טושים – למרבה הצער – דוהים במהירות, ומאבדים מהחיוניות שלהם באופן טראומטי ממש בחשיפה לאור. אמנם בשנים האחרונות ישנם פיתוחים טכנולוגיים (כמו ה- Lightfast markers) שמתיימרים להקנות להם עמידות טובה יותר, ויש מגוון טושים ברמת artist שאמורים להיות בעל מבנה פיגמנטים יציב יותר, אבל אנחנו עוד לא צברנו מספיק היסטוריה ומרחק בזמן בכדי לעמוד על טיבם באמת.
בהיבט השימורי – עבודות של טושים על נייר הן צרה צרורה. הפגיעות והקלישות של החומרים חורצים הרבה מהעבודות הללו לכיליון. אולי אני אעלה לשם דוגמה מעציבה את היצירה שברשותי של יצחק דנציגר בטושים שמצבה התדרדר, אם ליבי יעמוד לי לעשות את זה.
ולסיום, צריך לומר ביושר שאמניות ואמנים לא אמורים להתעסק באופן מוכני ומחושב בשאלת שרידות העבודות שלהם כתנאי סף ליצירה. ברור לי שעצם היצירה ודחיפות ההבעה גוברים על כל שיקול טכני/אספני/שימורי שעתיד להתרגש על היצירה, וכמו שאמניות ואמנים רבים אומרים – ״זו כבר תהיה הבעיה של האספן או של הבעלים״. מצד שני, במהלך הדורות אמנים רבים (לאונרדו זו לא דוגמה) כן השקיעו מחשבה ודאגה רבים לחומרים ולצבעים שבהם השתמשו, מתוך תחושה מודעת או אינסטינקטיבית עמוקה של רצון ליצור משהו בעל משמעות (ואולי אפילו נצחיות) גם לדורות על גבי דורות קדימה.
לסיום, בכל פעם שאני מתבונן ביצירה המצוירת בטושים אני מרגיש קצת כאילו אני מתבונן בעבודת ״וואניטס״ מושגית בעל כורחה, שהחומר שממנו היא עשויה מגלם גם את כיליונה – פרח יפה שזמנו קצוב מראש, כמו המוטו ההולנדי הידוע מהמאה ה-17:
vroeg rip, vroeg rot.
בעתיד אני מקוה להתבדות. ואתם/ן תמשיכו לצייר בטושים.
